החלטה בתיק ע"א 2038/03

בפני בקשה לסילוק הערעור על הסף.

1.        ביום 2.3.03 הגיש המערער בבית-משפט זה ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (ת.א. 1568/99). נקבעה חובת הפקדת עירבון בסך 30,000 ש"ח, והעירבון הופקד כאמור.

2.        ביום 7.11.04 הגישה המשיבה בקשה לסילוק הערעור על הסף, ולחילופין בקשה להגדלת עירבון. טעם הבקשה הזו הטענה כי המערער מתחמק מביצוע פסק הדין ומתשלום שכר טרחה והוצאות שנקבעו בפסק הדין. מכאן, שהמערער מנצל לרעה את הליכי בית המשפט ואינו מקיים את פסק הדין, ויש לסלק את ערעורו.

3.        המערער, בתגובתו לבקשה זו (שמיום 22.11.04),  טוען כי אין יסוד לבקשה בדין. אין הליך הערעור מהווה תחליף להליכי הוצאה לפועל ואין מקום לשינוי סכום העירבון שנקבע, שכן מטרת העירבון היא להבטיח את ההוצאות שייגרמו למשיבה בערעור ולא את ביצוע פסק הדין נשוא הערעור. מכאן שיש לדחות את הבקשה שבפני.

4.        לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי אין להיענות לבקשה לסילוק הערעור על הסף. אכן, המשיבה לא ביססה מקור בדין לטענתה לפיה יש בידי סמכות למחוק ערעור בשל אי קיום פסק הדין של הערכאה קמא. כבר נפסק, כי סמכות הרשם למחוק ערעור הינה סמכות בעלת אופי מנהלי, כלומר, שעיקרה מתמצה בבדיקה אם הערעור הוגש כהלכה (ראו למשל ב"ש 130/87 שנסי נ' יהודית גלעדי ואח', פ"ד מא(4) 707). השאלה אם פסק הדין קוים אם לאו, ושאלת אכיפתו, אין מקומם להתברר במסגרת הליך של מחיקת ערעור, לא מעקירא ולא בשים לב לבירור העובדתי הניכר הנדרש בטענות מעין אלו שטענה המשיבה.

5.        הטרידה אותי יותר הבקשה להגדלת העירבון. אכן, המערער בתגובתו לא הכחיש כי הוא טרם שילם את ההוצאות שנפסקו לחובתו בערכאה הראשונה, כטענת המשיבה, כמו גם את שכר טרחת העורך דין שנפסק לחובתו. שילוב סכומים אלו עולה, כאמור בעמדת המשיבה, על 120,000 ש"ח. העירבון שנקבע בתיק זה, בסך 30,000 ש"ח, נקבע מבלי ידיעה על מצב דברים זה, שכן הוא נקבע עם הגשת הערעור (ביום 2.3.3003). אמת, כבר בתגובת המשיבה לבקשת המערער להארכת המועד (מיום 28.5.03) נטען כי ההוצאות ושכר הטרחה לא שולמו, אולם לא נתבקשה אז הגדלת העירבון בהליך זה.

6.        על פי תקנה 433 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ניתן להגדיל את סכום העירבון "בכל שלב משלבי הדיון". אכן מצב בו בעל דין נמנע מתשלום הוצאות ושכר טרחת עורך-דין שנפסקו לחובתו, יוצרים חובה מוגברת בהפקדת עירבון, שכן יש יסוד סביר לחשש כי המערער לא ישלם את הוצאותיו של המשיב, כי יפסקו בהליך הערעור. אולם, עצם החיוב בעירבון לחוד, ושיעור העירבון לחוד. לשם שינוי סך העירבון שנקבע יש להראות מדוע קיים סיכוי, או סיכון, כי שיעור ההוצאות שיפסק בערעור לטובת המשיב הוא גבוה מסכום העירבון שהופקד. בנטל זה לא עמדה המשיבה. מבקשתה לא עולה כי סיכויי הערעור ככאילו השתנו, לבד מעמדתה כי דינו של הערעור עצמו לדחייה, או כי שיעור ההוצאות שיפסק יכול ויעלה על סכום העירבון שהופקד. בטענה זו כשלעצמה, בהיעדר ביסוס נוסף, אין די. זאת ועוד: כבר נקבע כי אין תכליתו של העירבון לשמש כלי להוצאה לפועל של חיובים מן הערכאות הקודמות (ראו רע"א 7028/00 אי.בי.אי ניהול קרנות נאמנות נ' אלסינט בע"מ (לא פורסם)). בנסיבות אלו, נחה דעתי כי יש להותיר את סכום העירבון שנקבע על כנו.

ניתנה היום, ט"ו בכסלו תשס"ה (28.11.2004).

                                                יגאל מרזל

                                                ר ש ם

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: